מפת החשיבה- זיגמונד פרוייד
המודל הטיפוגרפי
המודל הטופוגרפי הוא מודל פסיכואנליטי שהוצג על ידי זיגמונד פרויד ב-1899 בספרו הנודע "פשר החלומות".
המודל הטופולוגי מחלק את הנפש לשלוש השכבות הבאות:
שכבת המודע - השכבה הקטנה ביותר. בה נמצאים מספר מצומצם של פריטים שאנו תופסים ברגע נתון כגון מחשבות או רגשות ומהווים חלק קטן מסך כל התהליכים המנטליים.
שכבת הסמוך למודע - השכבה השנייה בגודלה בה מרוכז חומר הנגיש לנו, חומר הנמצא על "קצה הלשון" וניתן להעבירו למודע על פי בחירה. לפעמים מחשבות משם עוברות בעצמן למודע בנסיבות שונות.
שכבת הבלתי מודע - ידועה יותר כתת-מודע או לא מודע, היא השכבה העבה ביותר בה מרוכז רוב החומר המחשבתי. מהווה מקום מצבור למחשבות, דחפים וזכרונות החסומים למודע. לפי פרויד חומרים אלו מנתבים במידה רבה את דרך המחשבה וההתנהגות של כל אחד.
מנגנוני הגנה
זיגמונד פרויד טען כי מנגנוני הגנה הם קבוצה של תהליכים נפשיים שתפקידם בעצם הוא להגן על הפרט ממודעות לרגשות שליליים ובייחוד מחרדה. כלומר מנגנוני ההגנה בעצם עוזרים לנו להירגע ולא לחשוב מחשבות שליליות שמכניסות אותנו לחרדה. אנה פרויד(בתו של זיגמונד) הרחיבה ביחד עם עוד פסיכולוגיים על תפקידם של מנגנוני ההגנה בהתמודדות עם אובדן ובנוסף הם טענו שמנגוגני ההגנה פועלים לשימור תחושה של עצמי חזק, אחוד ובעל ערך חיובי(כלומר עידוד עצמי).
הכחשה- ההכחשה גורמת לתוכן המאיים לעלות למודע, אך היא מגיעה עם הטענה האומרת שהתוכן לא נכון. כלומר, אתה מודע לבעיה אך אתה מתכחש עלייה אתה טוען שהיא איננה נכונה. מנגנון זה בא לידי ביטוי בנטייה להגיב בביטויים כמו "לא נכון!" לאירוע מצער או מצב קשה. רוב בני האדם משתמשים במנגנון ההכחשה באופן שגרתי, מתוך ניסיון להסתיר את החלקים הקשים ביותר של מציאות היומיום.
שליטה אומניפוטנטית- בתקופה שהילד או הגור יונק ישנו מנגנון שחושב שהגוף שלך יצר את מה שאתה צריך והשינוי אינו בא מהסביבה לדוגמא לילד שיונק קר והוריו שמים לו שמכה הגוף חושב שהוא חימם את עצמו לבד למרות שזה לא נכון.
השלכה- מנגנון המאפשר תחושת אמפתיה, רגשות שהינם חלקים שליליים היוצרים תפיסה שגויה.
פיצול של האגו- אדם מבוגר משתמש במנגנון ההגנה הזה שבעצם גורם לאדם אחד לייחס לאדם אחר תכונות טובות/ רעות באופן בלעדי ומוחלט כאמצעי להפחית חרדה וחוסר ודאות ובעצם להגביר את תחושת הערך העצמי שלהם(האגו). מנגנון פיצול האגו נחשב אופייני לפסיכוטים ולבעלי מבנה אישיות גבולי.
נסיגה- הנסיגה בעצם מאפשרת בריחה מן המציאות. בתהליך זה האדם בורח ממצבים חברתיים או אישיים ומחליף את הלחצים של העולם החיצוני בעולם של פנטזיה פנימית. כלומר, האדם מייצר לעצמו עולם אחר בלי הלחצים שמהם הוא בורח.
הפנמה- תהליך בו נחווים רגשותיו של האחר כאילו הם נובעים מהעצמי למשל, אבל או דיכאון בהם אדם משייך לעצמו את תכונותיה של דמות שלילית ורבת עוצמה במטרה להתגבר על תחושות של כאב ופחד.
המודל המבני
המודל המבני של פרויד מתחלק לשלושה מרכיבים, איד, אגו וסופר אגו. האיד הם הדחפים הפרמטיביים ביותר שכוללים מין אוכל והישרדות. האיד הוא בעצם "עיקרון העונג" שנועד להגביר את ההנאה ולהימנע מהסבל.
האגו מתפתח מגיל שנתיים, הוא כולל את היכולות לדחות סיפקים מידיים על מנת להבטיל אותם בטווח הארוך. הוא מציית ל"עיקרון המציאות" שמאזן בין הדחף ובין האמצעים האמצעים העומדים לרשותה.
הסופר אגו הוא מה שהחברה מצפה ממני להיות. הוא צריך להתמודד עם האיד (הדחף) ועם האגו (המוסרי) ולדעת לשלב בניהם ולהוביל את האדם למקום טוב.
פסיכואנליזה
פְּפסיכואנליזה היא אסכולה תאורטית וטיפולית חשובה בפסיכולוגיה, אשר פותחה בתחילת המאה העשרים על ידי זיגמונד פרויד. תחום העניין של הפסיכואנליזה הוא "תורת האישיות", כלומר - מבנה האישיות הכולל של האדם וההתפתחות התקינה והפתולוגית של מבנה זה. הפסיכואנליזה היא לא רק תאוריה אלא היא נחשבת גם כשיטת טיפול פסיכולוגי אותה פיתח פרויד. המאפיין המרכזי של הפסיכואנליזה כשיטת טיפול הוא ההתמקדות בלא- מודע ובחשיפתו. צורת הטיפול על פי פרויד הייתה באמצעות שלושה עד חמישה מפגשים של כשעה בשבוע, שבהם המטופל בעצם שוכב על ספה ומספר למטפל את כל מה שעולה בדעתו מבלי לצנזר דבר והמטפל מקשיב לכל. טיפול זה משתרע על פני שנים רבות.
מהלך חייו
זיגמנוד פרויד היה חוקר בתחום הפסיכולוגיה ונוירולוג אוסטרי - יהודי. פרויד הוא אבי הפסיכואנליזה, אחד ההוגים החשובים ביותר בתחום תורת האישיות ואחד המדענים הבולטים והמשפיעים במאה העשרים. ב - 1877 פרסם את מאמרו הראשון, בנושא מיניות הצלופחים. ב-1882 התארס פרויד עם מרתה ברנייס מהמבורג, נכדתו של הרב יצחק ברנייס. הם התארסו חודשיים לאחר שנפגשו לראשונה, כאשר ביקרה בבית משפחתו של פרויד, כידידתה של אחת מאחיותיו. שישה שבועות לאחר האירוסין, החל פרויד להתמחות ברפואה במחלקות השונות של בית החולים הכללי בעיר, ובמשך שלוש שנים התקדם בהדרגה בסולם הדרגות עד לדרגת "רופא בכיר". בלונדון, בשנת 1938, התגשמה חלקית שאיפתו לזכות בהכרת החברה כמדען מוביל. פרויד עישן סיגרים במשך רוב חייו. בשנת 1923, בגיל 67, לקה בסרטן הפה. הוא עבר מעל 30 טיפולים במחלה, ובהם גם הסרת לסתו העליונה, אך המשיך לעשן כ-20 סיגרים ביום עד מותו.
ב-23 בספטמבר 1939, לאחר שלא יכול היה לסבול את הכאבים הבלתי פוסקים שגרמה לו המחלה, ביקש מרופאו האישי לשים קץ לייסוריו. פרויד מת ממנת יתר של מורפיום שניתנה על ידי רופא.
