によって rotem bar 6年前.
1542
העיוורת יעקב שטיינברג
חנה היא נערה עיוורת שאמה מנסה לשדכה בכל דרך אפשרית, מתוך הבנה שהסיכויים למצוא לה שידוך ראוי נמוכים. אמה מספרת לה כי בעלה לעתיד הוא אלמן בן 30 וסוחר בטבק, אך חנה חושדת שמשהו אינו כשורה.
によって rotem bar 6年前.
1542
もっと見る
מילים קשות:
.1עָרֵלִים- כינוי לנוכרי שלא נימול.
.2הַחְרָשָה- שתיקה, האלמות.
.3חָדַל- פסק, שבת, לא היה עוד.
.4בַּלָאט- בסתר, בחשאי, בצינעה.
.5בָּא בּשנִים- זקן, ישיש.
.6חֵימָה- כעס, זעם, קצף.
.7חָרוֹן אף- כעס גדול.
.8שחוח- כפוף, נוטה כלפי מטה.
.9יַרְמוּלְקָה- כיפה קטנה לכיסוי הראש.
•כשהתינוקת מתה, חנה כמעט יוצאת מדעתה, ולא סרה מעריסתה. א
•ולם, כנראה, היא נמנמה לזמן מה, באותו זמן בעלה לקח את גופת התינוקת על מנת לקברה.
•כשחנה מתעוררת או חוזרת להכרה, היא מתחילה לחפש את התינוקת. היא שואלת את בעלה, היכן התינוקת, אך הוא איננו נמצא.
•חנה יוצאת החוצה לחפשו, רצה, את נתקלת במשהו ונופלת. היא קמה, אך שוב גופה נתקל באבן גדולה. היא מגששת סביבה ומגלה שהיא עומדת בבית הקברות.
•
•בתחילת החורף לעיוורת נולדה בת. היא מיד הופכת לאימא מסורה.
•בלבה היא לועגת למיילדת זקנה, החוששת שהיא עלולה לחנוק את הילדה בשנתה. שהרי חנה מתמצאת בביתה היטב ומתפקדת מצוין. כשהמיילדת רואה, איך היא מטפלת בילדתה, היא מגיעה למסקנה שחנה לא עיוורת לגמרי.
•עבור חנה התחילו חיים חדשים. התינוקת מילאה את כל עולמה. גם אל ילדי בעלה היא מתייחסת כאילו היו ילדיה.
•לפי הנהימה, שמשמיע בעלה כשחוזר הביתה, היא מצליחה להבין, באיזה מצב רוח חזר. אך היא ממשיכה לנסות לפתור את חידת המקום שבו היא גרה: היא מקשיבה לרוח ולשלג, ומגיעה למסקנה כי המקום לא שדה פתוח, כי יש בו מכשול כלשהו, שיעצור את הרוח והשלג.
••האביב שבא מסמל את התקווה בלב של חנה - חייה השתנו לטובה.
•לפתע, בעלה מספר לה כי מחלת הסקרלטינה (אסכרה) משתוללת בעיר, ותינוקות מתים כמו זבובים.
• בשורה זו מכניסה את חנה לחרדה עמוקה, היא יושבת ליד מיטת בתה ולא זזה ממנה. יום אחד נדמה לה כי נשימת הילדה כבדה, היא מספרת על כך לבעלה, אבל הוא נותר אדיש לחלוטין.
••חנה מתחילה לשנוא את בעלה על אדישותו כלפי התינוקת. היא מתפרצת עליו, תוקפת אותו וקוראת לו "רוצח".
•כנראה, בלבה היא חשה, שבעלה הוא זה שהעביר את החיידק (וזאת האמת, שהרי הוא בא במגע עם ילדים חולים, ולא היה מקור הידבקות אחר).
•האינטואיציה אומרת לחנה שבתה תמות. היא חוזרת על אותו המשפט: "יבוא נא קברן. את התינוקת לא אמסור לו, יבוא נא". אין היא יודעת שבעלה הוא הקברן, והוא ייקח לה את התינוקת (אירוניה טרגית).
•פרק ג' מתחיל ביום שבו יורד שלג ראשון. חנה מסיקה זאת מכך שהילד הגדול של בעלה עומד ליד החלון ודופק על הזכוכית בידיו.
•ילד זה הוא "כבד פה", ובקושי מדבר. זהו, כמובן, מכשול נוסף בדרכה של חנה לברר את האמת.
•חנה מגיעה למסקנה נכונה באשר לשאלה, מדוע זה ילד בן 4 לא יודע לדבר: איש לא מדבר אתו, כי יהודים לא נכנסים אל בית אביו.
••הרגישות המיוחדת של חנה היא בכך שהיא מסוגלת לשמוע את נפילת השלג היורד בדממה מוחלטת.
•אולם, היא ממשיכה לחשוב על עיסוק בעלה: כל פעם שהוא חוזר מעבודתו, הוא נוטל את ידו במים, מהו עושה?
•יום אחד באה אליו חבורת אנשים, חנה מגיעה למסקנה שאלה יהודים, ולא גויים, לפי צעדיהם. כשבעלה חוזר הוא מונה מטבעות של פרוטות.
•
•במעבר בין פרק א' ל-ב' נוצר פער מידע. אחרי ליל הכלולות חנה, ככל הנראה, ברחה מבית בעלה, שאותו היא לא בחרה, וחזרה לבית אמה.
•אך בינתיים היא גילתה שהיא בהריון. אחרי סוכות, הובהר לה שזוהי הזדמנות אחרונה לשוב לבית בעלה, משום שמאוחר יותר יהיה לה קשה ומסוכן לנסוע בעגלה.
•העגלה מגיעה ליעדה מאוחר בלילה. היא חולפת על פני הרובע היהודי השקט, על פני השוק, על פני רחובות הגויים וממשיכה לנסוע.
•לחנה נדמה שבית בעלה עומד בשדה, לפי עוצמת הרוח הנושבת במקום.
•חנה קולטת ברגישות רבה את כל הרשמים הבאים מבחוץ, וכך מכירה את המציאות החיצונית היטב, בלי לראות אותה, ומסיקה מסקנות נכונות.•כשמגיעים לבית בעלה, לפי הדפיקות בחלון חנה מסיקה שמדובר בבית ערלים (גויים), אך יחד עם זאת קוראים לבעלה "רבי ישראל".
•בהיכנסה לבית בעלה, חנה מצליחה לשחזר כיצד נראה בית בעלה מבפנים. היא מסיקה כי מבנהו אופייני לבתי ערלים. עכשיו היא גם עושה היכרות ראשונית עם ילדי בעלה, דרך מגע.
•חנה חושבת ללא הפסקה, ומשתדלת לשחזר כל פרט ופרט במציאות הסובבת אותה: קולטת את גניחת בעלה, בוחנת את הסכין המונחת על השולחן, על מנת לברר מאיזה סוג היא.
•לפתע, מישהו דופק בדלת וקורא לבעלה לבוא. הוא אומר לחנה שדודתו חלתה ועוזב. חנה שוב "פוקחת את עיניה" לרווחה ומתאמצת לפתור את החידה.
מ•חנה היא נערה עיוורת. אמה יודעת כי לבעלת מום כמוה, כמעט ואין סיכוי לזכות בשידוך ראוי, לכן היא שמחה לחתן אותה עם מי שרק יבקש את ידה.
•לחנה היא מספרת כי בעלה לעתיד הוא אלמן בן 30, סוחר בטבק.
•חנה מרגישה שמרמים אותה (כנראה, זה כבר קרה בעבר).
•אומרים לה שביתו של בעלה לעתיד עומד בקצה היישוב, בין בתי הגויים, ולכן לא כדאי לה לצאת מן הבית. סיפור זה מעורר את חשדותיה.
•חנה "פוקחת את עיניה" (סימן לחקירה מאומצת של המציאות) ומתחילה לחקור את אמה. לפי השיחה הזאת, אפשר לראות כי האם מסתירה משהו, ומצדיקה את עצמה בכך שהיא "תראה נחמה" לאחר שחנה תינשא.
•העיוורת מגששת את קצה השולחן בעצבנות - עוד פעולה שמסמלת את העובדה שהיא חוקרת את המציאות.
•בלילה הראשון לאחר החופה, חנה נחושה לברר את האמת:
מממשת את הזקן, מקשיבה לשיעול וממשת את מגפיו.
•החקירות הללו מביאות אותה למסקנה שהאיש איננו סוחר טבק, אך אין היא מצליחה לנחש את מקצועו.
•הרגש המרכזי בפרק זה הוא רוגז/כעס. הרוגז הולך וגובר, מ"רוגז עצור" ל"מרב כעס", עד ל"חרון אף". רגש זה הוא פועל יוצא של חוסר אונים, שמרגישה חנה, שהסביבה מרמה אותה ולא מאפשרת לה לשלוט בחייה.
האם – אמה של חנה מודעת לרגשות בתה המתרגזת מכל דבר שקר ולכן היא מגלה לבתה רק את מה שהיא עשויה לגלות. האם משקרת ביודעין לבתה (גם מתוך חוסר ברירה). השקרים נובעים מכאב עמוק של האם המודעת לנכות בתה ולחסרונות שבנישואין לקברן "ושפתיה הצמוקות לחשו דבר מה – לחש שפתיים של אם אומללה".
רבי ישראל, בעלה של חנה: מבחינה חיצונית הוא נראה לדעת חנה: "יהודי צנום, גבה קומה והולך שחוח, על ראשו ירמולקה בת-זקונים ורגליו מכבידות צעד מתחת לקפוטה מטולאה וארוכת שולים" (ירמולקה-כיפה; קפוטה-מעיל ארוך).
כמו כן, בעקבות חנה אנו מגלים כי מדובר באיש מבוגר, אלמן ואב לשני ילדים קטנים. בעקיפין אנו למדים כי הוא נשא את חנה לאישה, משום שאיבד תקווה למצוא כלה איכותית יותר. מחנה היה לו סיכוי להסתיר את עיסוקו, משום שהייתה עיוורת.
על אופיו אנו למדים מתוך יחסו אל חנה, אך בעיקר אל ילדיו. ילדו הגדול, בן ה-4, כמעט ולא יודע לדבר. חנה מגלה את הסיבה לכך: הוא לא זוכה לדבר עם יהודים, ואביו לא מקדיש לא זמן ולא משקיע בו. אותו יחס של אדישות מוחלטת רוחש ר' ישראל גם לבתו התינוקת. הוא לא מודאג מכך שהיא עלולה לחלות בסקרלטינה, וכשהיא חולה לא עושה דבר על מנת להצילה. אדישותו מוציאה את חנה מדעתה. אנו גם לא יודעים אם מותה מעציב אותו, או שמא הוא מרגיש הקלה (פה אחד פחות בבית).
אל חנה הוא מתייחס באותה אדישות, כאילו הייתה חפץ בביתו. הוא לא מתאכזר עליה, ורק פעם אחת עונה לה בגסות-מה: "אין לך צורך לדעת. שבי בבית – ודי!".
הוא בקושי מדבר עם אשתו, אלא רק נוהם.
לפי השקפת המחבר, אדישות כזאת גרועה לא פחות מיחס אלים ואכזרי. הטענה הזאת מתחזקת לקראת סוף הסיפור, כשמהלך העניינים גורם לקראים להבין, כי הוא זה ששימש מקור ההידבקות, והביא את החיידק הביתה. לכן חנה לא לשווא מכנה אותו "רוצח".
שמו – ישראל – שהוא שם יהודי הכי טיפוסי ונפוץ מצביע על העובדה כי מדובר בבעל טיפוסי, שמייצג את רוב הגברים בעלי המשפחות, קשי היום באותה התקופה.
יש בדמותו גם סמליות מסוימת: הוא מעין מלאך המוות, שמתעסק במוות וזורע מוות סביבו. אשתו הראשונה מתה, ולאחר מכן הוא "ממית" גם את בתו התינוקת. גם תיאור המראה החיצוני שלו, ששוחזר בידי חנה, מקשר אותו למלאך המוות: גבוה, צנום ובעל מקר ענק.
חנה: חנה הינה נערה עיוורת מה שפוגע בסיכוייה למצוא שידוך הולם. סביבתה הקרובה מתייחסת אליה באי-הבנה מוחלטת, כאילו הייתה פגועה בשכלה. לכן, מרבים לרמות אותה, ולמסור לה מידע לא נכון. הדבר מכעיס את חנה מאוד, משום שאין היא יכולה להתגבר על מכשול זה. אך למרות הכל, חנה נחושה להבין נכון את המציאות שבה היא חייה ולברר לעצמה את האמת. בשל חושיה החדים היא מצליחה להסיק מסקנות נכונות מן הפרטים הקטנים, שאותם היא קולטת באמצעות המגע והשמיעה. למרות שהיא עיוורת היא חייה "בעיניים פקוחות" על מנת להבין את המתרחש סביבה. כשהיא חושפת את המרמה, היא מורדת ובורחת מבעלה.
אם כי, עבור חצי שנה היא מוכרחה לשוב אליו, מאחר והיא עומדת ללדת את ילדו. היא לא מוותרת על מאמציה לפתור את חידת חייה, וממשיכה לצרף פרט לפרט. אנו גם רואים שהיא אישה פעילה, מלאת מרץ וטובת לב. היא מטפלת במשק בית, בבתה התינוקת ובילדי בעלה. התינוקת שנולדה לה היא כל חייה, מאחר והיא איננה אוהבת את בעלה. כשהיא שומעת על המחלה ממנה מתים התינוקות בעיירה, היא מרגישה שהיא עומדת לאבד את אור חייה. היא מכריזה מלחמה על המוות והגורל ועושה את כל אשר תלוי בה על מנת לגונן על התינוקת. כשהתינוקת מגלה סימני מחלה וחנה רואה שבעלה לא עושה דבר למענה, היא תוקפת אותו בגלוי, ורואים שהוא חושש מפניה. גם לאחר מות התינוקת, חנה לא מוותרת וממשיכה להילחם במלאך המוות, תוך שהיא מסרבת למסור את גופת התינוקת.
לסיכום, חנה מאופיינת בתור אישה רגישה, חכמה, מלאת מרץ, עקשנית ואמיצה.
רמז מטרים - פרט או רעיון כלשהו שמופיע בסיפור ורומז על אירוע שיתרחש בהמשך.
הרמז מופיע בטרם (לפני) שהאירוע התרחש.
1. מיקומו של בית הבעל לעתיד בשולי היישוב: בשולי היישובים נמצאים, בדרך כלל, בתי הקברות.
2. הדפיקות והנקישות: מזכירות את דפיקות האדמה על מכסה ארון קבורה.
3. הדממה: מרמזת לדממת מוות השוררת בבית הקברות.
4. צריחת העורב: חנה שומעת את צריחת העורב ביום שבו יורד השלג הראשון. זהו סימן המבשר רעות.
5. משב רוח וקור: בתחילת פרק ד' חנה יוצאת ללקט עצים במסדרון, הדלת נפתחת ומשב רוח וקור מציפים אותה. הרוח והקור מזכירים את נשיפת המוות הבאה מבית הקברות. זהו רמז מטרים לכך שהמוות יפגע בחנה או במישהו יקר לה מאוד בהמשך הסיפור.
6. מכשול לרוח: בתחילת פרק ד' חנה מגלה כי יש משהו שעוצר את הרוח והשלג. והמשהו הזה הולך ומתרבה, ומקיף את הבית. זהו רמז מטרים למצבות, בהן תיתקל חנה בסוף הסיפור.
•
א. האקספוזיציה בסיפור "העיוורת"-
באקספוזיציה מוצגות שלוש דמויות: העיוורת, אמה ובעלה לעתיד.
העיוורת עומדת להינשא אך קיימת תחושה של חוסר אמון סביב סיפורי האם על הבעל שמועברת לקורא על-ידי הניסוח: "ואולם תוך כדי הבטחה זו נזכרה אמה של חנה, כי העיוורת דרכה להתרכז על כל דבר שקר אשר יגידו לה", "היגידו", "אמרו".
כמו גם מתגובת העיוורת: "ידיה רועדות", "כועסת", "נרגשת".
ותגובת האם גם היא מעידה על השקר: "לחש שפתיים של אם אומללה".
ב. סיבוך (קונפליקט) בסיפור "העיוורת"-
הסיבוך מתגלה לקורא כבר בהתחלה, בלילה הראשון אחרי חתונתה אז היא מגלה כי שקרו לה לגבי בעלה, הוא אינו "בן שלושים כי אם בא בשנים", ו"כי טיש סוחר בטבק אינו משתעל באופן כזה...". סיבוך זה מעלה את המתח, מסקרן את הקורא וגורם לו לעניין והמשך קריאה.
ג. שיא (נקודת מתח) בסיפור "העיוורת"-
בסיפור "העיוורת" המתח מגיע לשיאו כאשר העיוורת מגלה כי ביתה המתה, אינה עוד בעריסה. היא יוצאת לכיוון בעלה שצעדיו נשמעים. "היא נכשלת בדבר מה ונופלת לארץ...פתאום נתקל כל גופה באבן גדולה...."
ד. התרה (פתרון לקונפליקט) בסיפור "העיוורת"-
העיוורת מגלה כי בתה המתה אינה עוד בעריסה. היא יוצאת לכיוון בעלה שצעדיו נשמעים. "היא נכשלת בדבר מה ונופלת לארץ...פתאום נתקל כל גופה באבן גדולה...היא מכירה כי רגליה עומדות בבית הקברות. מפיה יוצאת שריקה". (משמעותה של השריקה - אין קול, אין מילים, שיוכלו להביע את התחושה.)
רק בסוף הסיפור מתגלה פתרון הבעיה שהוצגה בעלילה, כל החידה והמסתורין נחשף. העיוורת מגלה בכוחות עצמה מה שניסו אמה ובעלה למנוע ממנה, בתה בבית הקברות ובעלה הוא הקברן וכך למעשה נקודה זו נותנת לקורא פתרון לכל השאלות ששאל בנקודת השיא.
ה. הסיום בסיפור "העיוורת"-
בסיפור "העיוורת" הסיום הוא סגור, מכיוון שהוא מגלה לקורא ולגיבורה את פתרון כל השאלות שעלו לאורך העלילה.
העיוורת מגלה כי בתה המתה, אינה עוד בעריסה. היא יוצאת לכיוון בעלה שצעדיו נשמעים. "היא נכשלת בדבר מה ונופלת לארץ...פתאום נתקל כל גופה באבן גדולה...היא מכירה כי רגליה עומדות בבית הקברות".
