作者：Rinat m 3 年以前
399
更多类似内容
העת החדשה – רנסנס:
רנסנס = לידה מחדש.
תקופת הרנסנס מתחילה להתפתח במאות ה 14-15.
בתקופה זו מתקיימת תחייה תרבותית אשר במהלכה מתפתחים האומנות והפילוסופיה. בתקופה זו ניסו האינטלקטואלים לחקור ולשפר את העולם על ידי כך שהם החיו רעיונות וגישות שהיו נפוצות בעת העתיקה ונעלמו עם עליית הכנסייה. הרנסנס השפיעה על תחומי חיים רבים בניהם: האמנות, האדריכלות והמדע.
במהלך תקופה זו התרחשו שלושה מהפכות והן:
1. מהפכת הדפוס אשר תרמה להקמת אוניברסיטאות והתחילה את תהליך החילון ותרמה רבות להתפתחות החינוך בעת החדשה.
2. מהפכה דתית שבאה בעקבות מהפכת הדפוס והתאפיינה בירידה בכוחה של הכנסייה והאצולה ועלייה בתהליכי חילון אשר כתוצאה מהם עלתה לתודעה המחשבה שהאדם הוא במרכז ולא הכנסייה או האלוהים.
3. מהפכה תרבותית אשר התאפיינה בין היתר בשינוי מאפייני האמנות, מיצירת אמנות צנוע ליצירת אמנות לשם היופי והאסתטיקה.
רנה דקארט -
היה אבי הפילוסופיה המודרנית, הוא חיפש מהי האמת ואיך מגיעים אליה. לדעתו הספק הוא הכוח המניע את האדם לבחון את הדברים. נוסף על כך האמין שהגוף והנפש הם מהויות שונות אך מתקיים בניהם קשר, המוטו שלו היה "אני חושב משמע אני קיים" וכך הוא ראה את האדם כיצור חושב ומוצא פתרונות לבעיות. לטענתו תהליך הסקת המסקנות הוא מהכלל אל הפרט, לדעתו חינוך לחשיבה ולמציאות האמת מהגיל הרך הוא ערך חשוב. האמין כי דעות קדומות שהונחלו לילדים בגיל צעיר סוגרות את קו המחשבה שלהם ולכן כדאי לתת להם לחקור ולשאול שאלות.
· פתרון בעיות נכון נעשה על ידי מעבר מן הקל ופשוט אל המורכב
· טען שמדע הוא אחיד. תהליך הסקת מסקנות מן הכלל אל הפרט
· דקרארט ייחס חשיבות לחינוך לחשיבה ולאמת מוכחת מהגיל הרך.
"אין אני המטיל ספק יכול להטיל ספק בכך שאני מטיל ספק. גם אם אני רק חושב שהדברים מסביבי קיימים, ואין הם קיימים באמת - קיימת לפחות חשיבתי שהם קיימים" (דקארט)
מישל דה מונטיין -
הפילוסוף מישל דה מונטיין היה "מחנך רנסנסי אחר" אשר השתמש בחוש הומור ולגלג על היהירות, האמין שלא צריך לקחת את הדברים ביותר מידי רצינות. לדעתו פיתוח החשיבה זה חשוב אך לא פחות חשוב להנות מהלמידה. לטענתו חשוב לדעת מהן הדעות שלנו והמחשבות שלנו לפני שאנו לומדים את המחשבות של האחר. נוסף על כך טען גם שעל אדם ללמוד מה שרלוונטי לו, וטען שמה שהכי חשוב בלמידה זה הנאה ממנה. לדעתו קריאת ספרים מנסה לשכנע אותנו בחשיבה של מישהו אחר, וכדי לאדם קודם לדעת מה הוא חושב בעצמו ולאחר מכן להחליט אם להשתכנע או לא בדעותיהם של אחרים.
· ליגלג על היהירות
· היה בעל חוש הומור והקפיד ללמד לא לקחת ברצינות רבה מדיי את הדברים
· מעביר ביקורות על האקדמיה שיחסה חשיבות רבה מדיי לחשיבה
· לדעתו המדד היחיד לחשיבותו של נושא הוא מידת הרלוונטיות שלו לחיי האדם.
לדעתו המחנך הטוב שואף לבטל עצמו ולתת לתלמידו להשמיע את דעותיו.
דה מונטיין מצדד בחינוך יחידני, הלימוד חייב להתחיל בדוגמאות מוחשיות ובניסיון ולא בידיעה מופשטת.
"וגם אם נוכל להיות מלומדים באמצעות הידע של זולתנו, לא נוכל להיות נבונים אלא על ידי חוכמתנו" (דה מונטיין)
העת החדשה – נאורות:
נקראת גם תקופת ההשכלה.
תקופה זו התחילה בעקבות התנועה האינטלקטואלית שמטרתה העיקרית הייתה ביסוס מוסר וידע על הנחות יסוד לאגוצנטריות אשר שמות את ההיגיון במרכז. מובילי הרציונאליות ראו עצמם כאליטה של האינטלקטואלים, הם חשבו שעל הרציונליות להחליף את הדת ואת המבנים החברתיים. בתקופה זו מטרת החינוך הייתה לקדם את טובת הפרט והחברה כמו כן, הערכים שעוצבו בתקופה זו השפיעו על התפתחות החינוך בחברה המערבית ובנוסף תקופה זו הייתה הבסיס להתפתחות הדיבור על הזכות לשוויון ערך והזכות לחופש הדיבור וכבוד עצמי.
"הנאורות היא עזיבתו של האדם את חוסר הבגרות שגרם לעצמו"
"תור התבונה משמע שהאדם הגיע לבגרות"
עמנואל קאנט –
הגדיר את הנאורות, ועודד את השכבה הגבוה (אינטלקטואלים, בני אצולה, כמורה גבוה ובורגנות גבוה) לחשוב באופן עצמאי, הדריך את האנשים להשתמש בשכלם ולא להאמין בעיוורון בכל מה שאומרים אחרים אלא לחשוב על דעותיהם ועמדותיהם בנושא, דיבר על כך שאסור להשתמש באלוהות בחיי היום יום ונותן במה לדת ולכך שצריך להיות לה מצפון מוסרי.
תקופת ההשכלה תקופתו של קאנט נוצרו והתפתחו ערכים רבים ובאו לידי ביטוי בתקופת המודרניזם ובניהם:
א. תפקיד המדינה – תפקידה להגן על זכיות הפרט ולא להפך.
ב. זכויות האדם
ג. דמוקרטיה
ד. השיטה המדעית
ה. דוגמא דתית
"דת ללא מצפון מוסרי כמוה כאמונה תפלה"
עמוס קומניוס -
כומר ומחנך אשר פרץ דרך לרפורמות בחינוך שבאו אחריו, כתב את הספר הדידקטיקה הגדולה שבו הוא מעלה את רעיון החינוך בהתאם לטבע. נוסף על כך הוא העלה את הנושאים הבאים:
עמוס קומניוס היה בעל מחשבה מודרנית ביחס לתקופתו הוא האמין שבתי הספר והחינוך צריכים להיות פתוחים לכולם ולא רק לשכבה הגבוה של החברה אלא גם לעניים , לבנות, לבעלי מוגבלויות. הוא העלה את הרעיון של החינוך בשפת האם ולא בלטינית משום שלימוד בשפה זרה קשה מאוד לילדים בגיל הרך.
הוא מאמין ביצירת מערכת חינוך היררכית המורכבת מגן ילדים, בית ספר יסודי, בית ספר תיכון ואוניברסיטה.
בין רעיונותיו הבולטים:
א. בית ספר לכל
ב. לימוד בשפת האם
ג. למידה מאתגרת, מועילה ומהנה
ד. חינוך החלשים.
ה.למידה לאורך החיים
חינוך אוניברסלי
"אין כל סיבה שהמין החלש יורחק מהלמידה. הנשים נחונות באותה חדות מחשבתית ובאותם כישורי -דעת כמו- ולעיתים אף יותר - מהגברים"
ג'ון לוק –
מורה פרטי, חושב שצריך ללמד את הילד בבית ולא בבית הספר מפני שחברתם של הילדים הורסת.
את הרעיונות הנוגעים לחינוך פרסם ב"כמה מחשבות הנוגעות לחינוך"
לוק מאמין שהאדם נולד כלוח חלק, ג'ון לוק חושב שלחינוך יש 4 מטרות:
1. רכישת מידות טובות, על ידי תרגול, חינוך מוסרי ועיצוב הרגלי חשיבה.
2. רכישת חוכמת חיים.
3. רכישת השכלה
4. למידת נימוסים והתנהגות ראויה בחברה: הלימודים היסודיים ילמדו בשפת האם, יש להקפיד על כבוד לילד ולנהוג בו בדרכי נועם. אין מקום לחינוך שווה. מטרת החינוך להכשיר את התלמיד למילוי תפקידו בחברה. החינוך צריך להיות באחריות המשפחה.
לטענתו שך לוק לכל אדם יש 4 זכויות, הזכות לחופש, הזכות לביטחון הקניין, ביטחון החיים וזכות ההתנגדות לשלטון עריץ.
הגישה של ג'ון לוק לחינוך אשר נקודת המוצא שלה הרעיון לפיו הילד נולד כלוח חלק וההתנסויות במהלך החיים מטביעות עליו את חותמן הניעה להקמת האסכולה הפסיכולוגית הקרויה ביהביוריזם.
לדעתו הקשר בין הגוף לבין הנפש חשוב מאוד, על מנת להגיע לאושר צריך גוף בריא ונפש בריאה.
לוק טוען שיש להעניש את הילדים כאשר הם מתנהגים בצורה לא ראויה מכיוון שמעשי שובבות קטן יכול להפוך להרגל והרגל הוא דבר גדול שקשה לשנות.
בספרו "מסה על שכל האדם" טען לוק בין היתר כי:
א. שכלו של הילד בעת הולדתו הוא בבחינת לוח חלק ואינו מכיל כל רעיונות טבועים.
ב. ההשפעות על גיבוש אישיות הילד בגיל הרך משמעותיות יותר מאשר הוא מתבגר.
ג. ההכוונה בגיל הרך מהווה את היסוד לאני – יוצרת את הרישומים הראשונים על "הלוח החלק".
"לשובב יש לוותר, על מכות ותוכחות, יש לתת לו כל מה שידרוש ולהרשות לו לעשות ככל העולה על כוחו - ככה מקלקלים ההורים את הכשרים הטבעיים ע"י פינות וותרנות כלפי ילדיהם, כשהם קטנים, ואחרי כן הם משתוממים שהמים, שאת מעיינם הרעילו הם בעצמם, נהפכו מרים."
רוסו –
על ההשפעה ההרסנית של התרבות על התפתחות האדם הוא כותב בספרו "אמיל", בספר זה הוא כתב על תפיסתו של איך צריך להראות אדם, הספר הוא רומן אוטופי המתאר את חינוך הילד אמיל לפי תפיסת החינוך האישית שלו שלא תמיד הייתה מובנת באותה תקופה.
ז'אן ז'אק רוסו חיפש דרך לבנות אישיות אותנטית וטבעית של האדם, אישיות שלא מכוונת וכבולה בהרגלים של החברה, אדם שגדל לפי הטבה והיכולת שלו. ציפה מהאנשים לעשות את מה שמתאים להם כבני אדם ולא מה שהחברה מצפה מהם.
רוסו היה מורה דרך להמון פילוסופים שבאו אחריו, רצה שאנשים יחנכו את הילד לפי מה שמתאים להם ולא ילכו עם העדר.
חשב שעל הילד להכיר את עצמו ולדעת מה טוב לו ומה הוא רוצה לעצמו.
לדעתו החינוך צריך להתחלק ל4 חלקים:
מינקות עד גיל חמש: המחנך יניח לילד להתפתח באופן טבע -הוא לא יעניש אלא יסתפק בעונש טבעי.
מגיל 5-12 מטרת החינוך למנוע מהילד השפעה מזיקה. התלמיד כחומר ביד המחנך. המחנך מזהה עצמו עם המציאות. בשלב זה יתמקד החינוך הכנת כלים לקליטה טבעית של הידיעות וניסיונות החיים
גיל 13-15 מטרת החינוך בשלב זה אינו להתאים את החניך לסטטוס קוו החברתי או להכינו לחיים במובן הרגיל אלא להכינו ולעצבו לקראת הדגם חדש של אדם.
גיל 15-20 בתקופה זו מחנכים לפיתוח הגישה המוסרית אל הזולת: רחמים, הכרת תודה. אחרי פיתוח החושים, החינוך הריגושי והשכלי ניתן מקום גם לחינוך הדתי ברוח הדת הטבעית (דיאיזם).
"אם ברצוננו לעשותו חכם, אין אנו חייבים לדעת כל שיש אלא כל שיעיל"
פסטאלוצי –
הושפע מספרו של רוסו והעביר חלק מרעיונותיו לחינוך בבית הספר היסודי.
אך בניגוד לרוסו, רואה בחינוך בתוך החברה עצמה ערך עליו וחשוב, הוא עיצב דרכי הוראה חדשניים לתקופתו, האמין במתן אפשרויות והזדמנויות חינוכיות שוות.
פסטאלוצ'י האמין שתחילת החינוך צריכה להיות באמצעות החושים, לטענתו הדרך ללמידה היא דרך הראש, הידיים והלב. כמו פילוסופים לפניו גם הוא האמין שהחינוך דרך הטבע הוא חשוב ומועיל.
נוסף על כך סבר כי על הילד להכיר את סביבתו הקרובה ולהתקדם מלמידה של דברים פשוטים אל מורכבים יותר, התקדמות זו צריכה להיות איטית לדעתו.
האמין שהחינוך הוא מרכז החיים ועל החינוך להכין את הילד לחיי חברה.
העקרונות הראשיים שהנחו את פסטלוצ'י בחינוך היו על:
· הסתייעות בהיבטים המוחשיים לפני למידת המושגים המופשטים.
· הכרת הסביבה הקרובה, לפני ידיעת דברים מרוחקים.
· התמקדות מתרגילים פשוטים לתרגילים מורכבים יותר.
· התקדמות איטית והדרגתית.
בין מטרות החינוך החשובות: אושר, פיתוח אישיות הרמונית, סיוע בהתאמת הילד לחיים. מטרת ההוראה: חינוך לאנושיות על ידי פיתוח כל הכוחות האנושיים.
"יצירת אנושות מפותחת וחיה מתוך הרמוניה של הכוחות והנטיות שבטבע האדם".
מודרניזם:
תקופה זו החלה במחצית השנייה של המאה ה- 19, והתפתחה מהצורך להתקדם מצורות החיים המיושנות ולהמציא תרבות חדשה. טענת התנועה המודרנית היא שמה שחדש הוא טוב ויפה, תנועה ו התבטאה בדחיית המסורות.
בתקופה זו זה התבסס בחינוך ובפילוסופיה רעיות העליונות של ההיגיון והשליטה. ובתחילת תקופה זו עלתה תיאורית האבולוציה של דרווין שלפיה ניתן לראות שלבני האדם דחפים הדומים לאלה של בני האדם.
בעקבות צמיחת המודרניזם התפתחה המהפכה התעשייתית שתרמה לשינויים בתחומים רבים ובניהם: להתפתחות בתי הספר והחינוך.
בעקבות אירועי מלחמת העולם הראשונה החל להתבסס המודרניזם הרדיקלי וכתוצאה מכך היא התפתחות תורת היחסות, הקולנוע, המוזיקה והבלט המודרני. המודרניזם התבסס עד שנות ה־30 בממסד הפוליטי, האמנותי והחינוכי.
יאנוש קורצ'אק –
היה רופא, סופר ומחנך יהודי בעיר ורשה בזמן מלחמת העולם השנייה. הוא הקים בתי יתומים ליהודים ולפולנים ופיתח גישה חינוכית שהתרכזה באהבת הילד ובכיבודו וכיבוד זכויותיו. האמין שאחת הזכויות של התלמיד היא להתלונן על המורים ועל מעשי תוקפנות של ילדים אחרים. קורצ'אק כתב שני סיפרי עיון בנושאי חינוך ילדים ושימש כמרצה במכון היהודי למורים בוורשה.
יאנוש קורצ'אק חיבר את האמנה הראשונה של זכויות הילד טבין זכויות אלו היו: הזכות לאהבה, הזכות לכבוד, הזכות לחיות את ההווה, הזכות להיות נאמן לעצמך ועוד.
נוסף לכך, טען שמותר לילד להתנגד לקבלת חינוך הנוגד את השקפותיו של הילד ולמחות על חוסר הצדק. קורצ'אק האמין שלכל ילד יש את הזכות למות בטרת עת (ככול הנראה דעה זו באה מהקושי והסבל של תקופת השואה וההשפעה של תקופה זו על בריאות הגוף והנפש של הילד).
תכניתו של קורצ'אק לחזור לארץ בה נקטעה עם פרוץ מלחמת העולם השנייה וכיבוש פולין בידי הנאצים.
במסגרת ההחלטה של הנאצים לחסל את יהודי גטו ורשה (1942) יצאה הוראה לשלוח למחנה המוות טרבלינקה את הילדים מבית היתומים של ד"ר יאנוש קורצ'אק.
זכויות התלמידים כללו גם את האפשרות להתלונן על המורים וגם להתלונן על מעשי תוקפנות של ילדים אחרים. קרוצ'אק חיבר את האמנה הראשונה של זכויות הילד ובין הזכויות:
· הזכות לאהבה.
· כבוד ותנאים אופטימלים לגדול ולהתפתח.
· הזכות לחיות את ההווה.
· הזכות להיות נאמן לעצמך.
· הזכות לשמור סוד
על פי האמנה מותר לילד להתנגד לקבל חינוך שנוגד את השקפות עולמו, למחות על חוסר צדק ולקבל משפט הוגן בבית משפט של ילדים. לכל ילד הזכות שיכבדו את הצער שלו, הזכות שלו לתקשר עם אלוהיו והזכות למות בטרם עת.
"זכאי הילד ליחס של כובד ראש לענייניו, לדיון צודק בהם. עד עתה היה הכל תלוי ברצונו הטוב של המחנך, ברוחו הטובה או הרעה עליו"
פאולו פררה:
איש חינוך ופילוסופיה מדרום אמריקה, היה מנהל המחלקה לחינוך ותרבות של השירות הסוציאלי בברזיל. מעלה את המודעות הביקורתית מהגיל הרך, היה מאבות הפדגוגיה הביקורתית. רצה שגם השכבות החלשות בחברה ילמדו קרוא וכתוב, פעל רבות בתחום החינוך העממי והתפרסם בעקבות כך. בעקבות עבודתו ומפגשו עם עוני הוא עיצב את הפדגוגיה של השחרור. האמין שכל עוד השכבות החלשות בעלות דימוי עצמי ירוד אין אפשרות לקדמם. לטענותיו דימוי ירוד של שכבות אלו נובע מהמערכת שאינה מאמינה ביכולתם, רגשי תלות ונטייה להגיב בפאסיביות.
חושב שעל המורים לעודד את התלמידים לחירות ולהימנעות מדיכוי החלשים.
טוען שהמורים לא מעוררים את חשיבת התלמידים ומשאירים אותם פסיביים גם כאשר הם כבר מבוגרים.
מאמין בחקר אישי, חיפוש אישי וגילוי מחדש של נושאים. לדעתו הדיאלוג הוא בעל חשיבות רבה. המחשבה איך אפשר לתרום עוד ולעשות עוד תוך כדי שמירה על ענווה ותקווה.
לטענתו המורה צריך להניעה את התלמיד ללמוד בעצמו – זהו החינוך הביקורתי.
החינוך הביקורתי או החינוך המשחרר חושף את האידיאולוגיות השולטות ואת המציאות באופן ביקורתי.
פרירה מגדיר שלושה שלבים במודל של תודעה ביקורתית:
1. מצב סטטי של פאטליזם, סטטוס קוו, מה שהיה הוא שיהיה.
2. אמונה ביכולת לשנות אך ללא קישור בין כל מרכיב של החברה לשינוי הכללי.
3. יצירת הקשר בין הניסיון האישי והמשמעויות החברתיות, בין בעיות אישיות והמערכת כולה, והבנת הפעולה האישית לשינוי כחלק מהשינוי החברתי.
"אין אנו יכולים לצפות מן החינוך שיהיה המנוף לשינוי אלה שבידיהם הבעלות על העוצמה. יהיה זה נאיבי לדרוש מהמעמד השליט שינהיג סוג של חינוך היכול לפעול נגדו"
ויקטור פרנקל:
היה סופר, פילוסוף ופסיכאטר יהודי, ניצול שואה, הוא כתב את הספר "האדם מחפש משמעות". פרנקל האמין בהומוניזם הקיומי (הזכות להתקיים), לטענתו חשיבות האדם היא להתקיים ולגדול מסיטואציות – גם אם הן קשות כמו השואה.
לאחר השואה יצר שיטה פסיכולוגית המכוונת את הפרט לחיפוש אמיתי אחר משמעות לחיים. את ספרו "האדם מחפש משמעות" הוא כתב לאחר ששרד את השואה, ובספר הוא כותב ומתאר את עיקרי התורה שפיתח "הלוגותרפיה" לפי תורה זו על האדם לחפש סיבות להמשיך לחיות ולא לחשוב למה לא לחיות. לטענתו עבודת האדם על עצמו היא פנימית, האדם צריך להבין מה הוא אוהב בעצמו יותר ומה פחות, לדעת למה רע לו ותפקיד המטפל הוא לעזור לו בתהליך זה אך לא לעשות את כל העבודה במקומו.
שלושה יסודות עיקריים מאפיינים את משנתו של פרנקל (הלוגותרפיה):
חירות הרצון . השאיפה למשמעות. משמעות החיים.
1. "חירות הרצון"
תפיסה זו מתנגדת:
א. כל אירוע מתרחש לפי חוקים סיבתיים במערכת נתונה, שבה כל אירוע הוא קבוע ואי אפשר לשנותו.
ב. השקפה הדוחה את הערכים והמוסדות המסורתיים, את האמונה ואת הצורך בהם על מנת להגיע לגאולה.
2.. האדם הוא בעל חיוניות, עוצמה וכוח הישרדות כל זמן שיש לו אידאה מוצקה שנותנת לחייו משמעות.
3. "משמעות החיים" נקודת המוצא של פרנקל היא שמתן משמעות לחיים הוא אחד הדחפים החזקים ביותר המניעים את האדם. כשלאדם אין משמעות, הוא מוצא מפלט במקומות שעלולים להיות מסוכנים, ואילו כשהוא כן מחפש אותה, הוא יכול להגיע לגדולות.
ג'והן דיואי :
פילוסוף ואיש חינוך אמריקאי, היה אחד ממייסדי הפרגמטיזם המתייחסת לעשייה ולמציאות, הוא התנגד לשיטת המטאפיזיות המסורתיות. האמין בקשרים שבין הגוף לנפש, היה נטורליסט ולכן התנגד לדת ותקף את תפקידה. הוא פרץ דרך בפסיכולוגיה הפרוגרסיבית ובחינוך אמריקאי. דיואי האמין בחינוך לחשיבה וטען שהחינוך הוא תהליך של הגדלת השכל הרגש והמוסר, הוא טען שיש צורך לפתח כישורי פתרון בעיות וחשיבה יצירתית. נוסף על כך, טען שיש מקום לחינוך מוסרי ותורת המידות, והאמין שחשוב לדעת לעשות הבחנה בין התנהגויות טובות להתנהגויות רעות. לפי הפילוסופיה החינוכית שלו החינוך חייב להישען על כך שכל מחשבה מקורית גדלה ומתפתחת מתוך מצבי בעיות ממשיים.
לטענתו חינוך הילד חייב להתחיל "מלמטה", הוא ראה ביחיד חלק בלתי נפרד מהחברה והאמין בחינוך חברתי שמכין את הילד לחייו בעתיד.
דיואי טען כי החינוך הוא תהליך מתמיד של גדילה שכלית, רגשית ומוסרית השלובות זו בזו. כל ניסיון להכפיף תהליך זה למטרה חיצונית יעקר אותו ויעשה אותו מנוכר. הדגש בחינוך צריך להיות על הרחבת האינטלקט, פיתוח כישורי פתרון בעיות וחשיבה יצירתית -לא על זכירה של תוכן השיעורים. החשיבה מוגדרת על-ידי דיואי כצורת פעילות הננקטת על ידי אורגניזם ביולוגי אנושי כל אימת שמתערערים דפוסי הפעילות שבהרגל.
החינוך המוסרי, תורת המידות, הוא חלק בלתי נפרד ממשנתו החינוכית של דיואי. נושאה של תורת-המידות הוא התנהגותם של בני-אדם ומטרתה היא לנסח במונחים כלליים את יסוד ההבחנה בין התנהגות טובה לבין התנהגות רעה.
פוסט מודרניזם:
פוסט –מודרניזם הינו מינוח מקובל בקרב חוקרים והוגים לציון תקופה ותפיסה פילוסופית. אין הסכמה בנוגע להגדרת התקופה הפוסט-מודרנית על ציר הזמן. בשנות השישים והשבעים של המאה ה-20 תפס הזרם הפוסט-מודרני מקום במרכזי בעיקר בכתביהם של: מרשל מקלוהן, קוהן, עמנואל לוינס, ז'אק דרידה. מישל פוקו. הפילוסופיה הפוסט מודרנית אינה רעיון שלם אלא מכלול של רעיונות בתחומים שונים.
הרקע להתפתחות הפוסטמודרניזם
במלחמת העולם השנייה נעשו, בשם אידיאולוגיות מעשי טבח ולחימה הכולל השואה והטלת פצצת אטום על הירושימה ונגאסאקי. סיום המלחמה הקרה הפך את ארצות הברית למעצמת-על יחידה. התגבשות האיחוד האירופי ויצירת השוק האירופי המשותף ותודעה אירופית באו על חשבון הלאומיות.
העלמות האימפריאליזם הגלוי וייסוד מדינות חדשות -יצר עולם מדיני חדש, המחולק למאות של יחידות מדיניות ותרבותיות אוטונומיות. התפתחות תקדימית של תהליך הגלובליזציה יצרה שוק עולמי ותאגידים בינלאומיים כלכליים פרטיים. התפתחויות טכנולוגיות בין היתר בתחום הצריכה הביתית, התחבורה והתקשורת גרמו לגידול מהיר בקצב ההתפתחות הטכנולוגית ולתופעה המכונה הלם העתיד. שיפור ברמת החיים של העולם המערבי הניע לגידול בצריכה הפרטית. התפתחות תחומי העיסוק של האדם הפרטי המערבי, עירוב סממנים תרבותיים לא-מערביים, ופיתוח עולם פנאי הולך וגדל.
