by אופיר בן סימון 3 years ago
353
More like this
המילה רנסנס היוולדות מחדש. בתקופה הזאת, אנשי הרנסנס רצונם לחזור לתקופה הקלאסית של יוון אך משום שזה לא אפשרי, בתקופה הזו, רוצים שתהיה תקופה חדשה עם תרבות פתוחה, עם רצון לעודד חשיבה, לעודד את הספק, לחשוב בצורה ביקורתית, לחשוב באופן עצמאי ולגבש דעה בכל נושא. בתקופת הרנסנס התחילה מהפכת הדפוס, הייתה זמינות לספרים, והיה קל להגיע אליהם. כתוצאה מכך, הייתה אפשרות להרחיב את ההשכלה. היה רצון לפתח תורות פילוסופיות חדשות, רצון לחשיבה מדעית וזה הולך גם מעבר לתקופת הרנסנס. בתחילת תקופת הרנסנס כתוצאה מכך שמתחיל תהליך של החילון שבו האדם מתחיל להיות במרכז, ההכרה שבני האדם הם שונים ולא אחידים, ואנשים מתחילים פחות לקבל את אנשי הדת, שמבחינתם הם יוצרים פוליטיקה. כתוצאה מכך, הכנסייה מנסה להשתמש בכוח שלה על מנת שתוכל לשרוד. חשוב לציין, שתהליך החילון לא פוסל את האמונה, ויש אמונה וכבוד לדת עצמה. בתקופת הרנסנס המשבצת של בני האדם עדיין מאוד קטנה.
רנה דקארט הוא פילוסוף של העת החדשה. היה הראשון שסיפק מסגרת פילוסופית למדעי הטבע. הכלל שדקארט האמין בו זה ההטלת ספק בכל דבר. הוא טען שהתפתחות האדם והכוח שמניע את החקירה של האדם זה הטלת הספק. הביקורת מאוד חשובה עבור דקארט, ולדעתו האדם צריך לבחון את הדברים. דקארט הטביע את המשפט "אני חושב משמע אני קיים" ובמשפט זה הוא נותן מקום לאני ונותן מקום לפרט. בגישתו הוא טוען שלא צריך לחשוב שהכל מסובך אם יש שאלה גדולה בתחום מסוים צריך לחלק אותה לחלקים ולפתור את הבעיה הקלה, ואחרי זה לבעיה הקשה יותר. החינוך לחשיבה עבור דקארט מאוד חשובה. הוא טען שהחינוך לחשיבה ולמציאת האמת חשובה וצריך להתחיל אותה מגיל הרך צריך ללמד את הילד להשתמש בשכל שלו, ובכישורים שלו. הוא טוען שבגיל קטן החדירו לילדים דעה קדומה על נושא כלשהו דבר שגרם להם להתקבע להרהורים של אחרים, ומה שגורם להם חוסר רצון לחקור, להתעניין, ולהשתמש בשכל שלהם. המדינה הרצויה עבור דקארט היא מדינה שנשלטת על ידי חוקים אבל מעט חוקים שהם מאוד ברורים ואכיפתם מאוד חשובה.
מישל דה מונטיין היה בעל חוש הומור, וניתן לראות את פשטותו בספריו. מישל דה מונטיין טען שצריך גם ליהנות משאר החיים מלבד רק הלמידה לחוכמה, והסימן לחוכמה זה השמחה שבתוכה. בגישתו, הוא האמין שבן אדם בכדי שהוא יתעניין בתחום מסוים וירצה להעמיק בו הנושא צריך להיות רלוונטי אליו. הוא טוען שהלמידה צריכה להיות מהנה, ואם יש נושא שלא מעניין את האדם פשוט להפסיק להתעסק בו. הוא טוען שהספרים ותוכניות הלימוד מכריכים את הילדים ללמוד מחשבות של אחרים, לכן חשוב לצד הקריאה להבין במה האדם מתעניין ורק אחר כך להבין מה חושבים אחרים. דה מונטיין מאמין שצריך לחנך לפתיחות, והקשבה אך רצוי גם להטיל ספק, ולחשוב אם הטענה מתאימה לך. לכן, מורה שמחנך תלמידים לטענתו צריך לתת לילד לגבש דעה, ולא לכפות עליו את דעתו. בנוסף, מונטיין טוען שתלמיד מעריך את מה שהוא מגיע אליו אחרי עבודה קשה ובכוחות עצמו ולכן הוא צריך להשתמש בחושיו, ובספק. תפקיד המורה הוא לשמוע ולא רק להשמיע, ותפקיד התלמיד ללמוד לשמוע אך להטיל ספק. מונטיין טוען שהוראה יעילה זה מורה מול תלמיד אחד, כך הילד אינו נבלע בין קבוצה גדולה. בנוסף, לפי גישתו הוא האמין שלומדים רק מהניסיון והניסיון הוא הספר לימוד הטוב ביותר.
בתקופת הנאורות/ ההשכלה היישום של החשיבה הביקורתית, לשאול שאלות, נהיית יותר נפוצה. בתקופה הזאת יש כבר דפוס דבר שמאפשר לקבל מידע, לקרוא ספרים בפשטות יותר. כתוצאה מכך, נוצר המדע. יש רצון בתקופה הזאת לנסות דברים, לבדוק את הדברים, להגיע למסקנה שהיא תהיה האמת והאמת הזאת היא אמת עד שיגלו משהו אחר (אמת עד הוק). בתקופה הזאת עולה ההכרחה בצורך שכל אחד יהיה לו אפשרות ללמוד. בתקופה הזאת הרעיונות של הפילוסופים שהיו הופכים לידי מימוש. האמונה בתקופה הזאת היא אמונה ברציונל ובהגיון והמדע הופך להיות הדת החדשה ורוצים לגלות את האמת באמצעות המדע. חשוב לציין שבתקופה הזאת יש 2 כנסיות (קתוליות ופרוטסטנטיות). בנוסף, בתקופה הזאת יש שינוי חברתי גדול, וצומחים מעמדות חדשים (מעמד הפועלים).
עמנואל קאנט מנסה להסביר את תקופת הנאורות . הוא טען שהרציונליזם, הנאורות, הספקנות זה מה שמביא את האדם לבגרות. כאשר אדם מחליט על עצמו דברים כך הוא מתבגר, בשביל שבני האדם יתבגרו הם צריכים לקבל החלטות קשות. ואומר לבני האדם להיות אמיצים להפעיל את השכל שלהם. הוא הסביר, כאשר אין אומץ כי יש פחד מתגובתם של הסביבה והאדם פוחד לשלם את המחיר. כל אחד בשביל שיוכל לממש את האנושות שלו צריך לפתח את התבונה שלו ולהשתחרר מאמונות לא מבוססות ומדעות קדומות האדם נולד חופשי. לטענתו, הדת צריכה להיות מצפן מוסרי ולכוון את האנשים לעשות דברים טובים ולכן הדת צריכה להיות מקור לתרומה ערכית ומוסרית. קאנט ראה את האנושות כדבר אוניברסלי והעקרונות נכפו לטובת האנושות ולקדם אנשים שחיו בחברות שונות. על פי גישתו, כל יצור בעל תבונה יכול להתעלות מעל חוקי הטבע בכך שהוא פועל באופן מוסרי, על פי תבונה, ולא מתוך דחף ונטיות טבעיות. לטענתו האדם שהוא מוסרי הוא אדם חופשי. קאנט טען שחוקי המוסר הם מוחלטים ונובעים מן התבונה
בתקופת הנאורות החינוך אינו היה חובה, אך עמוס קומניוס היה הראשון לומר שלכל אחד צריך שיהיה לו הזדמנות ללמוד. הממשיכים שלו הם אלו שבנו את הגישה הנטורליסטית בעקבותיו. עמוס קמוניוס היה מחנך וכל הגישות החינוכיות שהוא אמר, הוא גם מימש. המאפיינים הבולטים של עמוס בנושא החינוך היו שבית הספר צריך להיות לכולם, אחריותה של הקהילה לעודד ילדים להיות בבית ספר, ובנוסף , גם לעודד הורים לשלוח את ילדיהם לבית הספר. הוא שם דגש על כך שלא צריך להיות הבדל בין בנים לבנות, או בין עשירים לעניים אלא לכולם מגיע ללמוד בבית הספר וגם ילדים בעלי צרכים מיוחדים ועם מוגבלות שכלית גם הם זכאים ללמוד. הוא טען שילד צריך ללמוד בשפת האם שלו ובשפה שהוא מכיר ולראשונה התאים ספר שמתאים לילדים עם תמונות והמחשות. בגישה החינוכית שלו הוא אומר שהאדם צריך ללמוד כל החיים והלימוד אינו נגמר בבית הספר, ולראשונה הוא בעצם בונה בספרו מערכת היררכית של מסגרות (גן ילדים, כיתות יסוד, תיכון, קולג', אוניברסיטה). עמוס קומניוס טען שצריך חינוך אוניברסלי ושכל מאגרי הידע יהיו פתוחים לאנשים. הוא טען שאם האדם בורך בתבונה, יכולות, יצירות, הוא צריך לפרס ולשתף ושזה לא יהיה רק לעצמו.
ג'ון לוק הוא פילוסוף הומניסט האדם במרכז, אבל הוא מאוד שמרן בחלק מהתפיסות שלו. הוא הומניסט קלאסי. ג'ון לוק טוען שיש 3 רכיבים שצריך לפתח אצל הילד ושיהיו בתוכנית לימודים שזה פיתוח גוף בריא, יצירת אישיות טובה בעזרת הערכים, ובחירה נכונה בתוכנית לימודים. כלומר, הוא חושב שצריך להתאים תוכנית לימודים מתאימה לילד או לפי מעמדו. על פי תוכנית זו, הילד יוכל להשתלב בחברה שמתאימה לו. לכן, הוא לא דוגל בחינוך שווה. ג'ון לוק טוען שילד נולד טבולה ראסה, ומה שמשפיע עליו זה הסביבה שלו שהיא תעצב את הילד, וכל הכובד מוטל על תהליך החינוך של הילד. ניתן לציין שלעומת זאת, סוקרטס ואריסטו הם חושבים שילדים נולדים עם פוטנציאל. בנוסף, ג'ון לוק טוען שכל דבר קטן שקורה לילד בגיל הרך משפיע עליו בחיים המבוגרים יותר. לכן, אסור לזלזל בשום דבר כשהילד נמצא בגיל רך. בתפיסתו של ג'ון לוק יש דגש על ההנאה של הילד, ודגש על הערכים, המידות הטובות והרצון שהלימודים ייעשו בהתאמה לילד על ידי המחנך, שהוא זה שמתווה את הרגליו. הילד לא קובע את ההרגל שלו, ההרגל בא מהמחנך. לוק טען שיש 4 מטרות לחינוך רכישת מידות טובות- בעזרת תרגול, חינוך מוסרי, דת, ומבחינה דידקטית עם דגש על אימון השכל ועיצוב הרגלי החשיבה. רכישת חוכמת חיים שבו צריך להכין את הילד לחיים ולנהל את חייו בצורה נכונה ומועילה. רכישת השכלה, ולמידת נימוסים והתנהגויות ראויות בחברה. ג'ון לוק טוען שהחינוך צריך להיות באחריות המשפחה. לוק חשב שחברת ילדים היא חברה אכזרית ויש מקום להרבה השפעות רעות, ולכן הוא היה בעד בית ספר עם מעט ילדים או אפילו חינוך בבית. הוא האמין שמחנך הבית יש לו השפעה רבה בעיצוב הילד.
רוסו הוא אבי תפיסה ההומניסטית רומנטית, לרוסו יש רצון להתייחס לטבעיות, למיוחדות, ולאותנטיות של האדם. הוא רוצה להוציא מהאדם את הטבע, ולהתייחס אל הטבע שלו בטענה שהטבע נמצא בכל מיני מקומות. רוסו מסית את האדם מהתרבות המקובלת אל הטבע, והטבע של האדם. הוא שם דגש על הפסיכולוגיה, הנפש, והרגש ולא רק על התבונה. הוא טוען שלמידה חוויתית היא משמעותית מאוד עבור התלמידים. רוסו לא מיישם את מה שהוא מציע, הוא מציע דברים שיכולים להתפרש בצורות שונות ומגוונות. חלק ממשיכיו ממשיכים לכיוונים שונים. רוסו יוצר ספר אוטופי שבו הוא ממציא משהו שאי אפשר ליישם בכדי לגרום לנו לראות, לחשוב, ולהפנים מהם היסודות העקרוניים של החינוך ואיך צריך לחנך. הוא חשב שהחברה התפתחה לא נכון, והוא רוצה להחזיר אותה אחורה כדי שהאנשים בחברה יתנהגו על פי טבעם. רוסו טוען שהתרבות שלנו השתבשה, ואנחנו עושים דברים לא טבעיים ואנחנו עושים לעצמנו נזק. המטרה של רוסו זה ליצור אדם חדש, הוא עושה את זה באמצעות אוטופיה, שבו לוקחים ילד ליער ומרחיקים אותו מהחיים, ונותנים לו להשתמש בחושים שלו על מנת לצמוח באופן טבעי, ושילמד רק ממה שיש סביבו. בספר האוטופי שלו, המורה משחרר את התלמיד לחברה כשהוא יודע ומכיר את עצמו. רוסו שם דגש על האהבה של התלמיד למורה שלו שמקדיש לו את הזמן, וטוען שדרך אינטראקציה דיאלוג ביניהם. בנוסף, הוא טוען שמורה מחנך צריך לעשות מניפולציה על התלמיד, דבר שיכול לגרום להצמיח את התלמיד. התפיסה של רוסו היא זה שמחנכים צריכים לתת לאדם בסיס כאדם אותנטי, אחר כך הוא יכול לעשות מאמצים להשתלב בחברה, לוותר על דברים בשביל החברה ולהיות יותר גמיש. רוסו אומר שהאדם צריך להכיר את עצמו, צריך לשמור על האותנטיות שלו והוא צריך לדעת שיש חוקים אוניברסליים שאם בני האדם רוצים לחיות ביחד כולם צריכים לקבל מתוך רצון.
פסטלוצ'י מנסה ליישם בפועל את הדברים של רוסו. כלומר, הוא לוקח את התפיסה האוטופית של רוסו, ומביא אותה ליישום בפנימייה שהוא מלמד. הוא משנה אותו בהתאם לתנאים, ולסיטואציות. פסטלוצ'י טוען שצריך ללמד את המשפחה איך לטפל בילד, כי זה לא משהו שכולם יודעים לעשות. לכן, הוא כותב ספר שבמרכזו עומדת המטפלת שלו, ולטענתו יש לה את החושים. לכן מי שיקרא את הספר יוכל לראות את תפיסתו איך לגדל ילד. פסטלוצ'י שם דגש על יחסים מיוחדים עם הילדים, ועם טיפוחם. לטענתו צריך לחבר אותם לעולם הטבע, ולעולם התרבות. הוא מחנך את הילדים לחינוך שבו יש חירות מחשבתי, הוצאת הרגש, ושימוש במשאבים שיש בכדי לצמוח. פסטלוצ'י חושב שיש לשכל מקום חשוב לקידום החברה, אבל הוא בעד ניסוי ותעייה. הוא טוען שצריך להיות שילוב בין הראש, היידיים והלב. הלמידה צריכה להיות דרך הראש, אבל גם דרך הידיים מכיוון שלעשייה ולהתנסות יש מקום ללמידה דרך הלב והרגש ולא דרך שינון. הוא טוען שמטרת ההוראה זה חינוך לאנושיות, על ידי פיתוח כל הכוחות האנושיים. הוא טען שהילדים לומדים באמצעות המוטיבציה הפנימית שלהם, ולא בכפיה. מטרת הלימוד לא רק הפרט, אלא אנושיות מפותחת שתבוא מחינוך הרמוני ומפיתוח הנטיות הטבעיות של האדם. תפקידו של המורה לעזור להדריך את התלמידים כיחידים, ולאפשר לו להתפתח באופן טבעי. פסטלוצ'י טוען שלא צריך לשאוף כל הזמן להגיע למעמד אחר, וצריך להוציא את הפוטנציאל מהאדם ובכל מעמד להיות מאושר.
יאנוש קורצא'ק ניתן לומר עליו שהוא טיפל בכאב של הילד. הוא מנסה לתת להם מקום ליצרים שלהם, ואם הילד משקר, צריך ללמד אותו, ולא לכעוס עליו ישר. הוא רצה ילד שחושב, ילד עצמאי, וסקרן . קורצא'ק היה הראשון לחבר את האמנת הילד, הוא האמין שצריך לחיות את ההווה ולא את העתיד, יש מקום לחיות כאן ועכשיו. הוא האמין שילד צריך להיות נאמן לעצמו, לעשות שגיאות, ואמר שלילדים יש את הזכות לאוטונומיה אישית. יאנוש קורצ'אק יוצר חיים חברתיים בתוך הקייטנה ובפנימייה היהודית. קורצא'ק באירופה מצליח ליישם ולייצר עולם חברתי, עם מוסדות שקיימות מחוץ לעולם הזה. הוא מתייחס לבית האב והאם, ומאפשר להם להתערב בחיי הילד בפנימייה. הוא טוען, שבסופו של דבר הילד הוא של ההורים לצד הפנימייה. בתוך הפנימיה שלו הוא יוצר דמות אב ודמות אם ונותן הרגשה של בית ומוערבות בחיים. בנוסף, הוא נותן לילדים זכות השתתפות ושהם יהיו שותפים ויקבעו דברים בכל מיני נושאים.
בתקופה הזאת המאפיין העיקרי זה השינויים המהירים והטכנולוגיה. בתקופה הזאת, כבר משתמשים ובונים את הטכנולוגיה ואת התעשייה, גם המבנה המשפחתי השתנה, המהפכה התעשייתית גרמה לשינוי בשעות הפנאי שהתרחבו, וכתוצאה מכך יש הרבה התייחסות לתרבות וחיי קהילה. התפיסה הפוזיטיבית הופכת להיות תפיסה מרכזית, התפיסה אומרת שהכל אפשרי לחקור, הדת נדחקת הצידה, ולא מפריעה. לדוגמא: לחקור את הרגש. מביאים לידי מימוש את כל הרעיונות של המדע כתוצאה מכך שינויים אלה משפיעים על החברה ועל מעמדם של בני האדם בחברה ויש מגוון גדול של אנשים בחברה עצמה. בתקופה הזאת, האמונה שצריך להתקדם, וכל מה שמונע מדברים להתקדם צריך להחליף אותם בדברים אחרים. יש רצון וצורך תמידי לחדש דברים ולצעוד קדימה עם יציאה מאיזור הנוחות שלך ולהכנס לעוד תובנות, ולעוד חשיבה.
פאולו פריירה הוא מנהיג מייבשת חדשה ומארץ שלא הכרנו. בתקופה זו ניתן וקל להגיע אליה כי יש טלפון, דפוס, ואפשרויות תקשורת שונות. פריירה טוען שבחיים לא הכל ניתן לשליטה ולניבוי, ולכן צריך לתת כוחות לתלמידים, להעניק להם אהבה, מיומנויות תקשורת ולהיות עבורם השראה להקשבה, דיאלוג בין שווי ערך, לשמוע את דעתם וביקורתם של התלמידים ולא לדכאם. פריירה בונה פדגוגיה של שחרור שבו הוא נותן כלים להשתחרר מאותם אנשים אשר מכתיבים לתלמידים איך לחיות והוא עושה פרוייקט מניפה שחשקני כדורגל מלמדים אחד את השני לקרוא. פריירה טוען שהחינוך הפוסיטיבי (שהידע הוא במרכז), שומר את המעמדות החברתיים, ולא מטפל בנפש של הלומד.אם הלומד הוא בעל דימוי נמוך, הוא ישאר אותו הדבר, ויהיה אפשר לדכא אותו, והוא לא יאמין בעצמו ולא יוכל לפרוץ עם רעיונות חדשים. בגישתו פריירה טוען שניתן ללמד את התלמידים בעזרת דיאלוג ומחשבה. פריירה טוען שצריך להציב אירועים שונים, ולתת אפשרות לתלמיד לחשוב מה צריך בכדי שהדיאלוג יהיה פורה ועם זאת להאמין באדם, ובתלמיד. פריירה הוא רדיקלי והוא חושב שצריך ורצוי לקחת חלק במהפכות.
ויקטור פרנקל היה ניצול שואה, הסיבה שהוא נשאר בחיים זה בגלל הרצון שלו לפתח את התאוריה והשיטה שלו במחנה השמדה עם כל הקושי והסבל דבר שנתן לו משמעות ורצון להמשיך לחיות. לכן גישתו מתבססת על כך שהוא טען שמי ששרד את מחנה ההשמדה זה אדם שהיה לו בשביל מה לשרוד, מי שהייתה לו משמעות. פרנקל יצר את הלוגותרפיה והיה אקסטליסט. בא מתחום הפסיכולוגיה, הוא השפיע על החינוך ודיבר על אנשי חינוך, ואיך לחנך את הילדים לחפש משמעות. הוא טען, שהוא יצר ריפוי דרך המשמעות, והטיפול היא דרך כך שהאדם מחפש את הסיבה שמצדיקה את המשך החיים שלו, ונותנת לו משמעות להמשך החיים. דבר שיכול לרפא את הנטייה האובדנית שלו, ולתת לו רגעי שמחה. בספר שלו הוא מראה כיצד השיטה הזאת באה לידי ביטוי בניסיון האישי שלו כאסיר במחנה ריכוז. פרנקל מדגיש שמשמעות צריכה לבוא מבפנים, היא קיימת כמו שהיא בתוך כל אדם. המטפל אינו יכול להציע משמעות, אלא האדם צריך לעבור את התהליך הפנימי ולמצוא מה גורם לי להרגיש משמעות. פרנקל טוען שלכל אדם יש סוג של דתיות חבויה ולא מודעת. יש רצון ודחף לשאוף לאמונה דתית ורצון להבין מה המשמעות של האדם בחיים, ולמה יצרו אותו? בעיניו ההבנה הזאת יכולה לגרום לאדם להתמודד עם סבל ודברים מאוד קשים. פרנקל טוען שלאדם המודרני יש לו את כל השפע והאמצעים ודווקא בתקופה הזאת אין תכלית. לכן, נוצר חוסר משמעות-ריק קיומי. השעמום בעיניו הוא זה סימפטום של ריק קיומי לכן, השעמום הזה בא לידי ביטוי במשולש של דיכאון, תוקפנות והתמכרות. ברגע שהאדם ימלא את הריק הפנימי שלו וימצא משמעות לחייו הוא יכול לשכוח מהדיכאון של עצמו ויגלה את ההוויה האנושית האמתית שלו. בגישתו, הוא אומר שאנשים שעובדים עם בני אדם כמו עובדים סוציאליים, מורים, אנשי דת יכולים מתוך המודעות למשמעות לתת כיוונים לקיום האדם. לכן, הוא אומר שטיפול ומפגש עם הלוגותרפיה צריכה להיות עבור כולם כי כאשר אתה מודע לנושא של משמעות, זה הדבר החשוב.
ג'ון דיואי הוא פרגמטיסט, לא מתחיל לבנות את התאוריה שלו מההתחלה אלא יודע לתקן תוך כדי למידה. באמצעות חינוך ניתן לתקן ולשפר, החינוך החברתי מאוד מרכזי. דיואי ידוע כפונקציונליסט והוא מאמין שצריך לפתור בעיות במקום, ולהיות מעשי. בגישתו הוא טוען שאפשר להציע דרך מסוימת לצעוד בה, ואם היא לא תהיה מוצלחת צריך לחזור לחשיבה ולחיפוש דרך אחרת. הוא מחפש אמת שתתייחס לחיים ולא לתאוריה. הוא ממחיש את החשיבה שלו באמצעות מטאפורה. הוא אומר מדמה את הפילוסוף כימאי בלב ים, עם רפסודה וכמה קרשים. הקרשים הינם הנחות היסוד של הפילוסוף, וניתן להחליף את קרשיי הרפסודה תוך כדי, והיא לא תתמוטט. כך הוא מדגיש שהפילוסופיה לא תקרוס אם נעשה דברים חדשים, או נשנה דברים. בנוסף, דיואי אינו איש רדיקאלי ואינו איש קצוות, הוא טוען ששום דבר אינו קדוש. דיואי מציע איך להתמודד עם החינוך, והוא בונה תפיסה שאימצו אותה בארץ, לקיבוצים בהם יש ילדים במסגרות אחר הצהריים. בחינוך בבית הספר הוא שם דגש על ההתנסות, וטוען שהילדים צריכים להתנסות מלמידה שהיא מחוץ לכיתה. כמו למשל במטבח אפשר ללמוד כימיה, בנגרות אפשר ללמוד פיזיקה, ובגינת ירק אפשר ללמוד על החקלאות והטבע. הוא טוען שהוא לא יכול לשנות את הסביבה, לכן האדם צריך להסתגל אל הסביבה שלו מבלי לוותר על עצמו. דיואי לא רודף אחרי חיפוש האמת, אלא רוצה לבנות את הערכים של האדם, ולגרום לאדם לחשוב מה מפריע לו. דיואי אומר שהחינוך זה תהליך מתמיד של גדילה שכלית, רגשית, ומוסרית. הטבע האנושי מגיע מדחף הרגל ותבונה, הדחף זה ההרגל של דחפים מולדים שקשור ברצון האימפולסיבי. והתבונה, מחדשת את הפעילות של האדם כדי לרסן את הדחף. זהו תהליך קוגניטיבי, רגשי ומוסרי של צמיחה. לכן, תהליך זה עלול להיות ארוך וקיימת סכנה שהאדם יספיק מעט בעקבות הגבלת הזמן. תפקיד של המחנך על פי דיואי זה שהוא צריך לשאוף להרחיב את הידע של התלמיד שלו, לגרום לו לפתור בעיות ולהניע אותו לחשיבה יצירתית.
